חשיבות ההקשר בחוויה הרוחנית-על מסורת מדע ומשמעות

ישנם רגעים שבהם גבולות המציאות המוכרת מיטשטשים - חוויות שמערערות את תחושת היציבות, פותחות שער לרובד אחר של קיום ולעיתים מטלטלות את תפיסת העצמי והעולם. חוויות כאלה עשויות להתרחש בעקבות משבר נפשי, טראומה, מדיטציה עמוקה, מסע משמעותי בעולם, תרגול רוחני או שימוש בחומרים פסיכדליים.

עבור חלק מהאנשים אלו חוויות של התגלות - מסע פנימי מטלטל אך משמעותי, שעשוי להוליד תובנות וצמיחה. עבור אחרים, חוויות דומות עשויות להיחוות כהתמוטטות מבהילה של העצמי ושל תפיסת המציאות. מה יקבע את האופן שבו החוויה תתפרש ותתפתח? מה יטה את הכף לכיוון של ריפוי ושינוי, ומה עלול להוביל לסבל, בלבול וחוסר התארגנות מתמשך?

בחיבור זה אתייחס אל החוויות הללו כאל חוויות סף או חוויות טרנספורמטיביות, בשל חציית הגבולות הפנימיים והשינוי העמוק שהן עשויות לחולל. אין בכך הנחה שכל חוויית סף בהכרח מובילה לצמיחה, אלא הכרה בכך שהיא עשויה לערער את המבנים הרגילים שבאמצעותם האדם מבין את עצמו ואת עולמו.

לטענתי, אין מדובר רק בטיבה של החוויה עצמה, אלא במפגש שבין החוויה לבין ההקשר שבו היא מתרחשת - המכלול הפסיכולוגי, הבין-אישי, החברתי והתרבותי שמכיל אותה, מפרש אותה ומשפיע על האופן שבו היא תעובד.

סט וסטינג כמעצבי החוויה

כבר בשנות השישים טבעו טימותי לירי ורלף מצנר שני מושגים שהפכו לאבני יסוד בהבנת חוויות פסיכדליות, והם רלוונטיים גם להבנת חוויות רוחניות ומשנות תודעה בכלל:

סט (Set) - מכלול המאפיינים שהאדם מביא עימו אל החוויה: אישיותו, מצבו הרגשי והגופני, ציפיותיו, כוונותיו, רמת ההכנה שלו, ניסיונו הקודם והאמונות שבאמצעותן הוא מפרש את המתרחש.

סטינג (Setting) - ההקשר שבו החוויה מתרחשת: המקום הפיזי, הסביבה החברתית והתרבותית, נוכחותם של מלווים, מערכת היחסים איתם והמסגרת הכוללת שמעניקה לחוויה כיוון ומשמעות.

שני המשתנים הללו ממלאים תפקיד מכריע באופן שבו מתעצבת החוויה ובפוטנציאל הריפוי או הסיכון הטמון בה (Leary et al., 1963, 1964. Metzner & Leary, 1967, בתוך Hartogsohn, 2017).

ההבחנה בין סט לסטינג אינה מוחלטת. הסט אינו רק מבנה נפשי פרטי, אלא כולל בתוכו את התרבות שממנה האדם מגיע, את הסיפורים שלמד על תודעה, רוחניות, מחלה ושפיות ואת הציפיות שפיתח ביחס למה שעומד להתרחש. גם הסטינג אינו רק החדר או הטקס, אלא כולל את תפיסת העולם של המורה, המטפל או השמאן, את האופן שבו הם מבינים את החוויה ואת הציפיות שהם משדרים לאדם.

החוויה נוצרת מתוך אינטראקציה: בין האדם וההיסטוריה שהוא מביא עימו, התרבות שממנה הגיע, המסגרת שאליה הוא נכנס והאנשים שמחזיקים אותה. אדם מערבי המגיע לטקס שמאני באמזונס, למשל, אינו נכנס לאותה חוויה כמו אדם שגדל בתוך התרבות המקומית, גם אם שניהם צורכים את אותו הצמח ונמצאים באותו מרחב. הם מביאים עימם מערכות שונות של ציפיות, פחדים, דימויים ודרכים להבין את מה שהם פוגשים.

חוויות סף מאופיינות לעיתים בפתיחות מוגברת לדרכי תפיסה חדשות, באסוציאטיביות וביכולת להעניק משמעות יצירתית לחוויות. פתיחות זו עשויה לאפשר שינוי עמוק, אך גם להוביל לבלבול, לפחד ולחוסר ארגון. במצבים אלה, שבהם הגבולות הרגילים של העצמי והמציאות נעשים גמישים יותר, יש להקשר משמעות מיוחדת: הוא מספק לאדם נקודות אחיזה, שפה ואפשרויות פעולה (Beyer, 2010. Dobkin de Rios, 1976, 1984, בתוך Hartogsohn, 2017).

דוגמה לחשיבותו של ההקשר התרבותי מצויה במחקריו של האנתרופולוג וואלאס. בעוד שבניסויים קליניים מערביים בפיוטה תוארו לעיתים קרובות חרדה, בלבול ותנודות חריפות במצב הרוח, בקרב בני תרבויות ילידיות שהשתמשו בו בתוך טקסים מסורתיים תוארו יותר יציבות רגשית, חיבור קהילתי, פליאה וחיזוק תחושת השייכות (Wallace, 1959, בתוך Hartogsohn, 2017).

ההבדל המרכזי הוא שמסורת העושה שימוש בכלים מסוימים לאורך דורות מחזיקה בדרך כלל גם במערכת של הכנה, פרשנות, הכוונה ותמיכה המותאמת להם. האנשים המשתתפים בה לומדים לעיתים מגיל צעיר מה עשוי להתרחש, כיצד להגיב וממי לבקש עזרה. כאשר אותם כלים עוברים לתרבות אחרת ללא ההקשר שבתוכו התפתחו, עלול להיווצר פער בין עוצמת החוויה לבין היכולת להבין ולווסת אותה.

מסורות עתיקות ו“טריטוריה פנימית”: ההקשר כמפה למסע

בתרבויות שבהן שינויים במצבי התודעה היוו חלק משמעותי מן החיים, הם התקיימו בתוך מסורות שכללו גם תרגולים, טקסים ומערכות של הכשרה וליווי. חוויות אלו נתפסו בהכרח כניתנות להבנה ובעלות משמעות עמוקה. קורנדרוס מהאמזונס, שמאנים סיביריים, מתרגלי יוגה, נזירים בודהיסטים ומסורות ילידיות אחרות פיתחו מפות מפורטות של הנופים, הישויות, המעברים והמצבים שאנשים עשויים לפגוש במסעות פנימיים אלה.

“ספר המתים הטיבטי” הוא דוגמה מוכרת למפה מורכבת של מנדלות, כוחות, ישויות ומצבי ביניים, המתייחסת לא רק למוות אלא גם למצבים מדיטטיביים מסוימים. באופן דומה, מסורות איאואסקה באמזונס פיתחו קוסמולוגיות מפורטות המתארות מפגשים עם רוחות, בעלי חיים מיתיים וכוחות טבע מואנשים המתגלים במהלך החוויה הפסיכדלית (Schrei, 2021).

מחקריו של הארכיאולוג דיוויד לואיס-ויליאמס על אמנות סלע פרהיסטורית ועל חוויות שמאניות הצביעו על כך שלצד השפעתו הברורה של ההקשר התרבותי על התוכן, קיימים גם מאפיינים חזותיים וחווייתיים החוזרים בתרבויות שונות: נקודות אור, צורות גיאומטריות, ספירלות, מנהרות ותחושות מעבר בין עולמות. התוכן מקבל צורה מתוך עולם הדימויים המקומי: מרפא מהאמזונס עשוי לפגוש יגואר, אינואיט עשוי לראות דוב קוטב ואדם נוצרי עשוי לפגוש מלאכים או קדושים. המבנה החווייתי עשוי להיות דומה, אך המשמעות נובעת מתוך התרבות והביוגרפיה של האדם.

תימות חוזרות תוארו גם בעבודתו של בני שנון על חוויות איאואסקה, אף שהמשמעות שניתנה להן השתנתה בין אנשים, קבוצות ומסורות (Shanon, 2002).

הטקסים שבהם התרחשו חוויות אלו כללו שירה, מוזיקה, ריקוד, ריחות, תנועה, מגע עם הטבע והתייחסות לישויות, אבות קדמונים או כוחות החורגים מן האדם היחיד. אלמנטים אלה לא שימשו רק כתפאורה או כאמצעים ליצירת אווירה. הם היו כלים לעיצוב תשומת הלב, לוויסות החוויה ולמתן פשר למה שהתרחש.

המסגרת המסורתית סיפקה לאדם גם מודלים לחיקוי. המורה או השמאן לא רק פירשו את החוויה מבחוץ, אלא הביאו עימם את סט ההבנות שלהם: ניסיון, ציפיות, תפיסת עולם ואופן מסוים של נוכחות. הדרך שבה הם הגיבו לפחד, לחזון או להתפרקות השפיעה על הדרך שבה המשתתף למד להגיב אליהם.

עם זאת, מסגרות מסורתיות גם עלולות לטעות, להתקשות לזהות מצבים רפואיים או נפשיים ולהשתמש בסמכות באופן פוגעני. יתרונה האפשרי אינו בכך שהיא מחזיקה בהסבר בלעדי, אלא בכך שהיא פיתחה לאורך זמן כלים המותאמים לפרקטיקות שלה ושפה משותפת שבאמצעותה אפשר להבין אותן.

הסיכונים של היעדר הקשר: פתולוגיזציה ובלבול

בשנים האחרונות מתפרסמים מקרים רבים של חוויות קשות בעקבות שימוש בחומרים פסיכדליים, תרגול מדיטציה אינטנסיבי או פרקטיקות רוחניות אחרות. אנשים מדווחים על תחושות של ניתוק, בלבול, התפרקות של מושגי יסוד וחרדה קיומית המקשה עליהם לשוב לתפקוד הרגיל. תופעות דומות עשויות להופיע גם לאחר מסעות ממושכים או מפגש משמעותי עם תרבות רוחנית זרה.

מצבי תודעה לא שגרתיים יכולים לשנות את תחושת העצמי, את תפיסת הזמן, את היחסים בין פנים לחוץ ואת האופן שבו זיכרונות, מחשבות ותחושות גוף נחווים. תכנים שהיו עד כה מרוחקים או בלתי נגישים יכולים להפוך לחיים, מוחשיים ודחופים. במצב כזה האדם עשוי להתקשות להבחין בין חוויה פנימית, משמעות סמלית ואירוע שמתרחש במציאות החיצונית.

כאשר קיימת מסגרת שמכירה בתופעות ומסוגלת להגיב אליהן בהבנה, האדם עשוי לקבל עזרה להבין את החוויה, להאט, להתקרקע ולבחון את משמעותה לאורך זמן. בהיעדר מסגרת כזו, הוא עלול להישאר לבדו מול תופעות שאין לו דרך למקם.

הקושי גדל כאשר אדם משתמש בפרקטיקה שנלקחה מתרבות אחרת, אך אינו מכיר לעומק את ההנחות, הגבולות וההנחיות שבתוכן היא התקיימה. לעיתים הוא מקבל את הכלי, אך לא את הידע המצטבר בנוגע למינון, הכנה, סימני אזהרה והשתלבות מחודשת בחיי היום-יום. גם המורה או המסגרת המארחת עלולים להניח שהמשתתף מבין את החוויה באותו אופן שהם מבינים אותה, אף שהוא מגיע מעולם אחר לחלוטין.

כאשר אדם פונה למערכת בריאות הנפש, עלול להיווצר כשל פרשני נוסף. המערכת המקצועית משתמשת באופן טבעי בשפה ובכלים שהיא מכירה: סימפטומים, אבחנות, תפקוד וסיכון. כלים אלה חשובים ולעיתים חיוניים, אך כאשר הם הופכים לשפה היחידה, עלולה המשמעות שהאדם מעניק לחוויה להיעלם.

תיוג של החוויה כעדות לבעיה בלבד עלול להעצים תחושות של זרות, פגימות ובדידות. האדם עשוי להרגיש שהדבר המשמעותי ביותר שאירע לו אינו מובן, או שמבקשים ממנו להתכחש לו כתנאי לקבלת עזרה. במקרים מסוימים חוסר האמון שנוצר בעקבות המפגש עשוי להעמיק את המצוקה ואת החשדנות.

עם זאת, הסכנה אינה קיימת רק בפתולוגיזציה. גם מסגור רוחני נוקשה עלול להזיק. כאשר פחד, חוסר שינה או התפרקות של מבנים נפשיים מתפרשים בהכרח כ“ניקוי”, “פתיחה” או התקדמות רוחנית, עלולה להתפספס מצוקה הדורשת עצירה, הערכה וטיפול. ההקשר התומך אינו זה שמאמין לכל פרשנות, אלא זה שמסוגל לכבד את החוויה ובו בזמן לבחון את השפעתה על האדם.

בקרב אנשים עם היסטוריה של טראומה, משברים נפשיים או פגיעוּת משמעותית, חוויות רוחניות אינטנסיביות עלולות להציף זיכרונות, רגשות ומצבי עוררות שקשה לווסת. החוויה יכולה להיות בעלת משמעות רוחנית ממשית עבור האדם, ובו בזמן להפעיל תהליכים טראומטיים או פסיכוטיים. האפשרויות אינן בהכרח סותרות זו את זו.

דוגמה נוספת לקשיים העלולים להתעורר לאחר חוויות פסיכדליות היא HPPD ‏(Hallucinogen Persisting Perception Disorder), מצב שבו שינויים חזותיים מסוימים ממשיכים לאחר סיום השפעת החומר. הם עשויים לכלול הילות, נקודות אור, שובל חזותי או תבניות גיאומטריות.

הסיבות להופעת HPPD מורכבות ואינן מוסברות רק באמצעות ההקשר. עם זאת, מידת הפחד, הדריכות והקשב המופנה לתופעות עשויה להשפיע על חומרת המצוקה הנלווית אליהן. בדומה לטינטון ולתופעות חושיות כרוניות אחרות, הניסיון המתמיד לבדוק אם הסימפטום עדיין קיים והמאבק להעלימו יכולים להפוך אותו למרכזי ובולט יותר בחוויה (Vis et al., 2021).

חוויות בתרגול המדיטציה

מחקרי ה-VCE ‏(Varieties of Contemplative Experience) עסקו בחוויות הקשורות לתרגול מדיטציה. ממצאיהם מחזקים את ההבנה כי כאשר אדם חווה תופעה חריגה, עזה או מפרקת, האופן שבו היא תתפתח תלוי לא רק בתופעה עצמה אלא גם במסגרת האמונית, הקהילתית והתרבותית שבתוכה היא מתרחשת (Lindahl et al., 2017, 2022).

המחקרים, שהתבססו על ראיונות עם מתרגלים מערביים ומומחים ממסורות בודהיסטיות שונות, תיעדו מגוון רחב של שינויים בחוויה: ראיית אורות, תחושות אנרגטיות, שינוי בתחושת הגוף והעצמי, פחד, רגישות חושית, חוויות של חוסר ממשות ושינויים בשינה ובתפקוד.

במסורות בודהיסטיות קיימות מפות ומערכות מושגים המסייעות לזהות חלק מן התופעות הללו. מתרגל המקבל הכנה והכוונה עשוי להבין שאורות, תחושות של התפרקות העצמי או שינויים בתחושת הגוף יכולים להופיע במהלך תרגול, ולכן אינו מוכרח לפרש אותם מיד כסימן לכך שהוא מאבד את שפיותו.

עם זאת, אין פירוש הדבר שמסורות בודהיסטיות רואות כל חוויה חריגה כסימן להתקדמות. מורה מנוסה עשוי להבין תופעה כתוצאה של מאמץ יתר, עוררות גבוהה, היצמדות לחוויה או תרגול שאינו מתאים כרגע לאדם. לעיתים ההנחיה תהיה להמשיך ולהתבונן, ולעיתים להפחית את עוצמת התרגול, לחזור לפעילות גופנית וליחסים חברתיים או לעצור לזמן מה.

אצל מתרגלים מערביים קיים לעיתים פער בין הכלים שאותם למדו במסגרת התרגול לבין ההקשר שבו הם מנהלים את חייהם. הם עשויים לתרגל שיטות שהתפתחו בתוך מסגרת נזירית או קהילתית, אך לחזור לאחר מכן לסביבה שאין בה מורה זמין, קהילה תומכת או שפה משותפת להבנת מה שעברו.

הקושי אינו נובע מכך שהכלים הפסיכולוגיים המערביים אינם מספקים, אלא מכך שהמפגש בין מערכות שונות של ידע אינו תמיד מתרחש באופן מסודר. חוויה שממופה באופן אחד במסורת קונטמפלטיבית עשויה לקבל משמעות אחרת בקליניקה, והאדם נותר לעיתים בין שתי שפות שאינן מתקשרות זו עם זו.

תובנה מרכזית ממחקרי ה-VCE היא שלא ניתן להעריך חוויה רק על פי תוכנה. יש לבחון גם את משכה, את מידת המצוקה, את השפעתה על השינה ועל התפקוד, את היכולת של האדם להתייחס אליה בגמישות ואת האופן שבו היא מגיבה לשינויים בתרגול ובסביבה (Lindahl et al., 2020).

מסגרת תומכת עשויה להפחית חרדה ולמנוע פרשנות קטסטרופלית של התופעה. מנגד, גם מסגרת רוחנית יכולה להחמיר את המצב אם היא מעודדת את האדם להמשיך בתרגול שאינו מותאם לו או שוללת את האפשרות שהוא זקוק לסוג אחר של עזרה.

יצירת מסגרות חדשות למשמעות

מתרגלים רוחניים ומשתמשים במרחיבי תודעה נדרשים לעיתים לחבר בין נרטיבים תרבותיים שונים ואף סותרים כדי להבין את חוויותיהם. הם עשויים להשתמש בשיטות שהגיעו ממסורת בודהיסטית, שמאנית או יוגית, אך לחיות בתוך חברה שבה מושגי העצמי, הבריאות והמציאות בנויים באופן אחר.

אם מתעלמים לחלוטין מן התרבויות שבתוכן צמחו הפרקטיקות, קיים סיכון שהן יאבדו חלק מן ההקשר שהעניק להן משמעות ובטיחות. אולם גם אימוץ לא ביקורתי של תפיסת העולם המקורית אינו תמיד אפשרי או רצוי. האדם אינו יכול למחוק את התרבות שממנה הגיע, והמסורת שאליה הוא נכנס אינה בהכרח מותאמת באופן מלא להיסטוריה האישית, למבנה המשפחתי ולתנאי החיים שלו.

האתגר הוא אפוא ליצור תרגום. לא להעתיק את הפרקטיקה בלבד, אך גם לא להפוך אותה מיד למושג פסיכולוגי מוכר. התרגום צריך לאפשר לאדם להחזיק את הממד הרוחני של החוויה, לבחון את המשמעות שהוא מעניק לה ולבדוק כיצד היא משתלבת בחייו.

משמעותיים במיוחד תיקוף והכלה של החוויה, גם כאשר היא מוזרה או אינה מובנת. תיקוף אינו מחייב להסכים עם כל פירוש. ניתן להכיר בכך שהאדם חווה דבר עוצמתי, מפחיד או קדוש, מבלי להכריע אם מקורו חיצוני, פנימי, רוחני או פתולוגי.

חשוב גם להבין שהחוויה האנושית נעה על רצף. היכולת לחוות מצבי תודעה לא שגרתיים יכולה להיות קשורה ליצירתיות, רוחניות ומשמעות, אך גם למצוקה ולאובדן תפקוד. השאלה הטיפולית אינה רק מה האדם חווה, אלא מה יחסו לחוויה, כיצד היא משפיעה עליו ואילו משאבים עומדים לרשותו (Clarke, 2022).

בשנים האחרונות גוברת ההכרה בחשיבותה של רגישות תרבותית וצניעות פרשנית בעבודה טיפולית. כשירות תרבותית אינה מסתכמת בידיעה כללית על אמונותיה של קבוצה מסוימת. היא מחייבת להבין כיצד האדם המסוים שנמצא מולנו משתמש באמונות ובפרקטיקות הללו ומה תפקידן בחייו (Hook et al., 2013).

ברוח זו, נדרשת כשירות דומה גם ביחס לחוויות רוחניות ופסיכדליות המתקיימות מחוץ למסגרות ההמשגה הרגילות של בריאות הנפש. ראוי לשאוף לשיתוף פעולה בין אנשי מקצוע לבין מורים רוחניים, מדריכים ואנשים בעלי ניסיון חיים רלוונטי, מתוך כבוד לידע שכל צד מביא והכרה בגבולותיו.

המרחב הטיפולי יכול לכלול פסיכותרפיסטים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, בני משפחה ומעגלים קהילתיים ורוחניים. גישות כגון ACT, מיינדפולנס רגיש-טראומה, דיאלוג פתוח ו-CBT לפסיכוזה מאפשרות לעיתים להתייחס לחוויה מבלי להתווכח מיד על אמיתותה, ולבחון את היחסים שהאדם יוצר איתה ואת השפעתה על חייו (Lombardero et al., 2023. Jagtap et al., 2024. Von Peter et al., 2021).

חשוב להישמר מפני פתולוגיזציה מיותרת של חוויות רוחניות, אך באותה מידה להכיר בגבולותיה של הפרשנות הרוחנית. חוויה רוחנית עמוקה ומשבר נפשי יכולים להתקיים בו-זמנית. חוויה עשויה לחשוף פגיעוּת קיימת, להפעיל אותה או לקבל את צורתה, מבלי שניתן יהיה לצמצם אותה רק לאותה פגיעוּת.

הערכה אחראית צריכה להתייחס להיסטוריה האישית, לגורמי סיכון, לשינה, לתפקוד, לרמת המצוקה, ליכולת להחזיק ספק ולמידת הסכנה. אין צורך לשלול את משמעותה הרוחנית של החוויה כדי להכיר בכך שהאדם זקוק לעזרה, ולעיתים גם להתערבות רפואית או פסיכיאטרית.

לסיכום

הסיפור שאנשים מספרים על חוויותיהם אינו רק תיאור פסיבי, אלא כוח פעיל המעצב את האופן שבו הן נחוות ומתפתחות. המשמעות, ההשפעה והיכולת של חוויית סף להפוך למקור של שינוי או למוקד של משבר מושפעות במידה רבה מן המפגש בין האדם לבין ההקשר הפסיכולוגי, החברתי והתרבותי שבו היא מתרחשת.

הסט והסטינג אינם שני גורמים נפרדים הפועלים מבחוץ. הסט של האדם כולל את התרבות, ההיסטוריה והציפיות שהוא מביא עימו. הסטינג כולל את תפיסת העולם, הניסיון והציפיות של מי שמחזיק את המסגרת. החוויה נוצרת מתוך האינטראקציה ביניהם.

תרבויות מסורתיות פיתחו במשך דורות מסגרות טקסיות וקהילתיות המותאמות לכלים הרוחניים והפסיכואקטיביים שבהם הן עושות שימוש. מסגרות אלה אינן מושלמות ואינן חסינות מפגיעה, אך הן מעניקות למשתתפים שפה, הכנה, כללי פעולה ואנשים היודעים לזהות תופעות צפויות ולהגיב אליהן.

הקושי מתעורר לעיתים כאשר הפרקטיקות עוברות בין תרבויות במנותק מן ההקשר שנדרש כדי להחזיק אותן. אדם יכול לקבל גישה לחומר פסיכדלי, לטכניקת מדיטציה או לטקס, מבלי לקבל את שנות ההכשרה, הקהילה וההכוונה שבתוכן התפתחו. כאשר לאחר מכן הוא פונה למערכת מקצועית שאינה מכירה את עולמו הרוחני, עלול להיווצר כשל נוסף של תרגום.

על מנת לגשר על הפער נדרשת גישה המכירה במורכבותה של החוויה, מכבדת את עושרה הסובייקטיבי ובוחנת ברצינות את הסבל והסיכון שעשויים להתלוות אליה. אין צורך לבחור בין המסורת למדע, אלא לפתח שיחה שבה כל אחד מהם יכול להאיר היבטים שהאחר מתקשה לראות.

מטרתה של מסגרת תומכת אינה לקבוע עבור האדם אם חווה התגלות או התמוטטות, אלא לעזור לו להתמצא, לשמור על קשר עם עצמו ועם סביבתו, להפחית סכנה ולמצוא בהדרגה דרך לתרגם את החוויה אל תוך חייו.

Clarke, I. (2022). Spirituality and the fallacy of the medical model. In E. Maisel & C. Ruby (Eds.), Humane alternatives to the psychiatric model. Ethics Press.

Clarke, I., & Tilda. (2023). Conflicted stories: A case of expanded reality. In J. A. Diaz-Garrido (Ed.), Psychological interventions for psychosis: Towards a paradigm shift. Springer.

Clarke, I., Powell, J. A., & JH. (2021). Voices, visions and the spiritual journey. In S. Aris, H. Garroway, & H. Gilbert (Eds.), Mental health, spirituality and wellbeing: A handbook for health and social care professionals, service users and carers. Pavilion Publishing.

Cooper, D. J., Lindahl, J. R., Palitsky, R., & Britton, W. B. (2021). “Like a vibration cascading through the body”: Energy-like somatic experiences reported by Western Buddhist meditators. Religions, 12(12), 1042. https://doi.org/10.3390/rel12121042

Hartogsohn, I. (2017). Constructing drug effects: A history of set and setting. Drug Science, Policy and Law, 3, 1–17. https://doi.org/10.1177/2050324516683325

Hook, J. N., Davis, D. E., Owen, J., Worthington, E. L., Jr., & Utsey, S. O. (2013). Cultural humility: Measuring openness to culturally diverse clients. Journal of Counseling Psychology, 60(3), 353–366. https://doi.org/10.1037/a0032595

Horvath, A. O. (2018). The psychotherapy relationship: Where does the alliance fit? Psychotherapy, 55(4), 365–371. https://doi.org/10.1037/pst0000176

Jagtap, S., Zahid, A., Dere, J., Gerritsen, C., D'Arcey, J., Romanowska, S., & Best, M. W. (2024). Culturally adapted cognitive behavioral therapy for psychosis (CaCBTp): A review of key features of cultural adaptation and considerations for psychologists. Psychological Services. https://doi.org/10.1037/ser0000784

Lindahl, J. R., Britton, W. B., & Cooper, D. J. (2022). Fear and terror in Buddhist meditation: A cognitive model for meditation-related changes in arousal and affect. Journal of Cognitive Historiography, 7(1–2), 147–170. https://doi.org/10.1558/jch.20593

Lindahl, J. R., Cooper, D. J., Fisher, N. E., Kirmayer, L. J., & Britton, W. B. (2020). Progress or pathology? Differential diagnosis and intervention criteria for meditation-related challenges: Perspectives from Buddhist meditation teachers and practitioners. Frontiers in Psychology, 11, 1905. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2020.01905

Lindahl, J. R., Fisher, N. E., Cooper, D. J., Rosen, R. K., & Britton, W. B. (2017). The varieties of contemplative experience: A mixed-methods study of meditation-related challenges in Western Buddhists. PLOS ONE, 12(5), e0176239. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0176239

Lindahl, J. R., Palitsky, R., Cooper, D. J., & Britton, W. B. (2022). The roles and impacts of worldviews on the onset and trajectory of meditation-related challenges. Transcultural Psychiatry. https://doi.org/10.1177/13634615221137237

Lombardero, A., Assemi, K. S., Jacobs, N. N., Houmanfar, R. A., Trejo, S., Jr., & Szarko, A. J. (2023). An acceptance and commitment training (ACT) framework for teaching cultural humility: A guide for translating ACT from a therapeutic context into a medical education curriculum. Journal of Clinical Psychology in Medical Settings, 30(2), 261–273. https://doi.org/10.1007/s10880-022-09879-2

Schrei, J. M. (2021, August 31). Mapping the mystic: Geographies of ecstasy in consciousness and culture [Audio podcast episode]. In The Emerald. Spotify. https://open.spotify.com/episode/4YpNzk04vcMYhA604YRTGv?si=8b252ba8248342b6

Shanon, B. (2002). The antipodes of the mind: Charting the phenomenology of the Ayahuasca experience. Oxford University Press.

St Arnaud, K. O., & Cormier, D. C. (2017). Psychosis or spiritual emergency: The potential of developmental psychopathology for differential diagnosis. International Journal of Transpersonal Studies, 36(2), 6–17. https://doi.org/10.24972/ijts.2017.36.2.6

Vis, P. J., Goudriaan, A. E., Ter Meulen, B. C., & Blom, J. D. (2021). On perception and consciousness in HPPD: A systematic review. Frontiers in Neuroscience, 15, 675768. https://doi.org/10.3389/fnins.2021.675768

Von Peter, S., Bergstrøm, T., Nenoff-Herchenbach, I., Hopfenbeck, M. S., Pocobello, R., Aderhold, V., … & Heumann, K. (2021). Dialogue as a response to the psychiatrization of society? Potentials of the open dialogue approach. Frontiers in Sociology, 6, 806437. https://doi.org/10.3389/fsoc.2021.806437

1 דר' בריטון מצוות המחקר של הVCE פגשה את הדאלאי לאמה וסיפרה לו על תוצאות המחקר, השיחה ביניהם עלתה ליוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=etii18s9RKU

חומר עזר קשור: להמשך בירור של חוויות יוצאות דופן תוך שמירה על הקשר, בטיחות וריבוי אפשרויות פרשנות, ראו לחזור לקרקע ולחיים - דפי הסבר ותרגול.